המאה של הזוגיות 

זה מכבר חגגנו את "יום המשפחה". אם אין לכם ילדים בגיל הגן או בית הספר היסודי, קרוב לודאי שאין לכם שמץ מושג על כך. מה זה החג המודרני התמוה הזה? ולאן נעלם יום האם הישן והטוב? ומה בין כל זה לבין זוגיות?

קצת הסטוריה: החגיגות למען האמהות החלו, לא תאמינו, כטקס ביוון העתיקה בו חגגו את יומה של ריאה - אם כל האלים כולם. משם הוא התגלגל לאורך השנים. בשנת 1600 החלו לחגוג בבריטניה את "יום ראשון של האמהות". לכבוד היום הזה שחררו את כל הנשים העניות שעבדו בבתים רחוקים ברחבי הממלכה, ואפשרו להן להגיע אל ביתם ולחגוג. בארה"ב נוסד "יום האם" באמצע המאה ה- 19 על ידי אנה ג'ארביס, אשה שהתאבלה על אמה, והצליחה לשכנע גם גופים רשמיים במדינה, שיש מקום להקדיש יום אחד בשנה לאמהות באשר הן. הסמל שנבחר ליום הזה - פרח הציפורן הלבן - אמור היה לסמל נועם, טוהר ואת כח הסבל של האם (!).

בישראל נקבע "יום האם" בתאריך ל' בשבט - יום הולדתה של הנרייטה סאלד. הנרייטה לא היתה מעולם אמא בעצמה, אולם נחשבה לסמל של אמהות עבור ילדים רבים שעלו במסגרת עליית הנוער, אותם ייצגה ולהם דאגה. היא ייסדה את ארגון הנשים הציוניות "הדסה" בשנת 1912 ועשתה הסטוריה בהיותה האשה הראשונה שנבחרה לועד הפועל הציוני.

כזכור לנו מילדותנו, יום האם היה יום מתקתק ושמאלצי, בו מעמידים מופעים רבי השראה בגני ילדים, שרים "אמא יקרה לי" ומשאירים לאמהות את כל עבודת ההכנה לפני, הקישוטים, האפיה וכמובן הסידור אחר כך... באותן שנים רחוקות האמהות בספרי הילדים תמיד בישלו וניקו את הבית, האבות עבדו עד מאוחר וחלוקת התפקידים היתה קשוחה וסטראוטיפית. במשך הזמן, בעקבות המהפכה הפמיניסטית, התנועה לשחרור האשה, והפיכתה של המשפחה המודרנית לשיוויונית יותר ויותר, שונה גם שמו של יום האם ל"יום המשפחה".

תחליף דהוי ליום האם הזוהר של פעם אפשר למצוא בימינו ב"יום האשה הבינלאומי" שנחוג בכל העולם בשמיני במרץ. לא שאיזו אשה במדינת ישראל תזכה לאיזה פרח או ברכה ביום הזה, שמצוין בישראל במקרה הטוב על ידי דיון באיזו ועדה נידחת בכנסת או איזכור של משפט וחצי בשולי החדשות. לא, אין שירים לכבוד היום הזה, ושום טקסים לא נערכים בגנים ובבתי הספר לכבודו, למרות שורשיו המכובדים: בתאריך הזה בשנת 1857 פתחו מאות פועלות אמיצות במפעלי טקסטיל והלבשה בניו יורק בשביתה, במחאה על שכרן הנמוך, שעות עבודתן הארוכות, ותנאי העסקתן הבלתי אנושיים. זו היתה אחת הפעמים הראשונות בהסטוריה, שבה נשים עובדות התארגנו לפעולת מחאה משותפת.

המאה העשרים - המאה של הילד

המאה ה- 20 היתה "המאה של הילד". הכינוי הזה הודבק לה בעקבות ספרה של המחנכת-סופרת אלן קיי, שהציגה בשנת 1900 את הרעיון האופטימי כי החינוך, יש בכוחו לשנות את סדרי העולם. הילד וצרכיו הועמדו במרכז העשיה החינוכית, משפחתית ותרבותית במאה העשרים. פרויד וממשיכי תורתו המהפכניים פתחו זרקור רב עוצמה על שנות הילדות הראשונות, וקבעו שהמשך החיים תלויים ישירות בחוויות הפסיכולוגיות והחברתיות שהילד עובר בתחילת חייו. הילדות זכתה אצל הפסיכולוגים להכרה כפרק חיים שעומד כשלעצמו, ומשפיע באופן מכריע על ההתפתחות הרגשית והמינית של הבוגר.

העמדת הילדים במרכז בחברה הולידה עירנות למצוקות שונות של ילדים, ועוררה התיחסות של ארגונים התנדבותיים וגם של המוסדות הרשמיים במדינות השונות להפנות תשומת לב ומשאבים לטובת ילדים. ואכן, השתנתה גם החקיקה והיום מכירים ושומרים, בישראל ובשאר העולם המודרני, על זכויות הילדים באשר הם. במקביל, נולדה "תרבות ילדים" שמתבטאת בלבוש ייחודי לגיל הילדות, אופנה, ספרי ילדים, שמותאמים לרמה הקוגנטיבית ולתחומי הענין שלהם, עיתונות ילדים וקולנוע שמיוצר במיוחד עבורם, וכמובן טכנולוגיה שמותאמת ומכוונת לילדים - קהל צרכנים אטרקטיבי במיוחד.

החל מהמחצית השניה של המאה העשרים ועד היום, המדפים המוקדשים לפסיכולוגיה בחנויות הספרים כורעים תחת עומס ספרי ההדרכה להורים ולהורות. החל מרגע העיבור, לאורך ההריון, הלידה והינקות, דרך שנות הילדות, וכמובן גם בגיל ההתבגרות ההפכפך וסוער - מאות ספרים מתפרסמים מידי שנה סביב נושא ההורות, ולא פעם נדמה שהמשימה המרכזית וכמעט היחידה של המשפחה המודרנית היא גידול הילדים.

פעם, לא כל כך מזמן, בהגיע שעת האוכל, היו מתקבצים כל בני הבית סביב שולחן האוכל. האם היתה מביאה לשולחן את המנות, וכמובן שאת החתיכה הראשונה, הגדולה, הדשנה והטעימה ביותר, היתה שמה בצלחתו של אב המשפחה, שישב באופן טבעי בראש השולחן. אחריו היו מקבלים שאר בני הבית את האוכל לפי גילם. הילדים חיכו בסבלנות לתורם בסוף והסתפקו במה שנשאר. המציאות סביב השולחן ברבים מהבתים היום מבטאה את השינוי העצום שחל במבנה המשפחה, כשעיקר תשומת הלב מופנה ללא הרף לילדים, שנמצאים במרכז השולחן ובמוקד ההתייחסות.

אז מה קורה עם הזוגיות?

זוגות רבים המגיעים לטיפול זוגי מתלוננים על כך שהקשר נשחק והלך לאורך השנים, בעיקר לאחר כניסת הילדים למשפחה. הם מתארים שינוי קיצוני, ממצב של זוג שעסוק בעצמו, ומשקיע זמן, אנרגיה והרבה תשומת לב אחד בשני, למצב של השקעה עצומה בתינוק, שהופך לילד, במשפחה המתרחבת, ובסיפוק צרכיהם של הילדים.

החברה מעודדת בצורה גלויה וסמויה את ההורים להשקעה הולכת וגוברת בילדים, כשמסביבם ערוצים מיוחדים להורות בטלוויזיה, עיתוני הורים, "בתי ספר" להורות וקורסים והרצאות, הצצים כפטריות אחרי הגשם, בנושאי הורות ומשפחה.

אבל מה קורה עם הזוגיות? אחוזי הגירושין שהולכים ועולים משנה לשנה מלמדים אותנו כמה קשה בימינו להצליח בתחום הזוגי. לא פעם הזוגיות נדחקת למקום הרביעי, אם לא למטה מזה, בתוך סדר העדיפויות של הרבה אנשים - רחוק אחרי הילדים, הקריירה, וההשקעה באותו רכיב חמקמק אך מוערך ביותר כיום - המימוש העצמי. למי יש זמן וכח להשקיע בזוגיות, כשאנשים עובדים עשר עד שתיים עשרה שעות ביום, משקיעים את כל מירצם והונם בקידום ילדיהם לאורך כל שעות היום ועד מאוחר מאד בלילה, ואחר כך הולכים למכון הכושר השכונתי או יוצאים לשתות קפה עם חברה?

הנסיונות החוזרים של רוב הגרושים למצוא לעצמם "זוגיות בסיבוב שני", על אף הכשלון בנישואים הראשונים, מלמדים אותנו עד כמה הכמיהה לקשר נטועה עמוק בנפש האדם. המאה ה- 21 מביאה איתה עליה מדהימה בתוחלת החיים, יחד עם שיפור עצום באיכות החיים בזיקנה. מה זה אומר בפשטות? שהרבה הרבה אחרי שהילדים יעזבו את הבית ויבנו את חייהם בעצמם, נשאר בזוגיות, שאם נשכיל להשקיע בה ולטפח אותה - תהיה הקשר הארוך ביותר של חיינו.

אם היינו ממונים על קביעת החגים ביומן, היינו קוראים למיסוד חג חדש במאה ה- 21: "יום הזוגיות". לא, אנחנו לא מתכוונים לחג המתקתק ההוא שנחגג כאן בשבוע שעבר "יום האהבה" וגם לא להורה הדתי הרוחני שלו - ט"ו באב. שניהם מדגישים את תחילת האהבה, את הרומנטיקה ותחושת "הפרפרים" בבטן, ולא במקרה מסומלים בלבבות אדומים, שירי שמאלץ של שנות השמונים, ושוקולדים מתוקים. לטעמנו, המאה ה- 21 ראויה להיות "המאה של הזוגיות" וזה האתגר הגדול שהיא מביאה לנו: האם נשכיל ללמוד לבנות את הקשר החשוב ביותר בחיינו - הזוגיות שלנו - בצורה שיחזיק מעמד, יעמיק, ישתפר וישמח אותנו לאורך החיים?

יום משפחה שמח
גילי בר ויעל דורון
מכון זוגות פורסם במדור יחסים Ynet